Author Archives: jonahrank
About jonahrank
איך להתקדש ולאן להתקדם? – דבר תורה על אחרי מות-קדושים בק”ק אשל אברהם בב’ שבע 5772
היתה לי הזכות המיוחדת לבקר אצל וללמד בקהילת אשל אברהם בשבת שעברה.
נתתי להם דבר תורה שנמצא כאן.
The Greatest Hits of Erev-Rav—The Rabbinical School Listserv (2011-2012)
The following was presented at the Jewish Theological Seminary’s annual Purim Se’udah on Thursday March 8 2012:
Rabbinical Student Jonah Rank has sent us from abroad an anthology of some of the greatest words from our Sages. We proudly present: The Greatest Hits of Erev-Rav—The Rabbinical School Listserv.
Dear Rabbinical and Cantorial Students,
The Rabbinical and Cantorial Students Job Opportunity Network is pleased to announce a new job opportunity that will excite many of you.
Rabbi Lisa Gelber is seeking a substitute baby sitter for next Wednesday evening. This is a one-time job opportunity. The pay is competitive and includes transportation and food.
Behatzlachah,
Catherine
Shalom Arvei Rav,
Does anyone know if I’m gonna get kicked off this listserv at some point?
Kol tuv,
Lee Epstein
Shalom Erev Rav,
I told the congregants at my pulpit that I’ll teach a class next week on Jewish views of evolution. I’ve got 25 people signed up, and I’m really excited.
Do you think I should do it?
Rav todot,
Zachary
Shalom Erev Rav,
You are all cordially invited to my senior sermon, followed by refreshments. The sermon will take place in the Women’s League Seminary Synagogue on November 18, 2015. It will have been a pleasure to study with many of you by the time I’m a senior rabbinical student.
L’hitra’ot,
Leah
Shalom Erev Rav,
Does anyone know how I can use the Bar-Ilan Responsa Project? Does anyone have JTS’s password for this?
Kol tuv,
Lee Epstein
P.S. Also, does anyone have Chancellor Eisen’s password? I can’t log into his E-mail anymore.
Shalom Erev Rav,
Why is Lee Epstein still on this listserv? This listserv is supposed to be confidential and for Rabbinical students only. He hasn’t been a rabbinical student here since last year!
Be’ahavah rabbah,
Jonah Rank
P.S. Click the following link for a long reflection I wrote. www.jonahrank.com/really-long-article
Dear Arvei Rav,
Please do NOT use my name or E-mails in any Purim Skits. I WILL be offended.
Hillel
Shalom Erev Rav,
Next week, I told my pulpit that I’d teach about different ways of understanding God. We’ve got over 40 people signed up for the lecture, and I’m really excited.
Does anyone know any midrashim about God?
Rav todot,
Zachary
Shalom Erev Rav,
After spending a few months in this new apartment, we’ve noticed that we have no use for certain items we inherited from previous tenants. We moved in with a lot of our own furniture and silverware.
Does anyone have any use for an extra guillotine? I figured I’d use the spare on the Hebrew School kids, but the shul says there isn’t enough space.
Shabbat shalom,
Judy
Shalom Erev Rav,
The Rabbinical and Cantorial Students Job Opportunity Network is pleased to announce a new job opportunity that will spark an interest in many of you.
After three consecutive years of Shlichei Tzibbur inexplicably disappearing around Sukkot, Congregation Beth Mystery is seeking a student Sh’liach Tzibbur to guide them through this coming year—or at least however long your whereabouts remain known.
I could not get much of a description of the synagogue itself, but the president told me, “This is a killer job!”
And then he laughed in a manner that disturbed me to no end.
Behatzlachah,
Catherine
Shalom Erev Rav,
My cousin worked at Congregation Beth Mystery two years ago as their Sheliach Tzibbur, and he had a lovely time there.
Until suddenly.
Let me know if you’d like to find out more about the congregation!
Mwuhahahaha!
Aderet
Hi Erev Rav,
Does anyone have a DVD of Silence of the Lambs?
I want to show it to my Hebrew School kids.
Shabbat shalom,
Judy Greenberg
Shalom Erev Rav,
Next week, I told my pulpit that I will be teaching an introduction to Judaism course. I’ve got over 75 people signed up, and I am really excited.
Does anyone know anything about Judaism?
Rav todot,
Zachary
Dear Rabbinical and Cantorial Students,
The Rabbinical and Cantorial Students Job Opportunity Network is pleased to announce a new job opportunity that will have many of you at the edge of your seats, so excited you will pee your pants.
To the best of my knowledge, these are the exact words the President of the synagogue used to describe this unique job opportunity:
Congregation Beth Falling Apart in The Middle Of Nowhere, New Jersey, is seeking to hire three students—Rabbinical or Cantorial—to serve part-time in a capacity that would normally take 15 full-time senior rabbis.
Responsibilities include leading weekly Friday night services: the main service, the kids’ service, the family service, the youth service, the 20s and 30s singles service, the senior services, and the healing service. We are a small congregation, and each service gets about 5 people. But we are a proud congregation, and we intend to keep each of these services.
Also, we hold services on Saturday mornings once a month. The first Shabbat of every month, we have 8 different services: the main service, the kids’ service, the family service, the youth service, the 20s and 30s singles service, the senior service, the healing service, and the creative service. In the creative service, we always sing that Carlebach melody people know. But for the whole service. That’s why we call it “the creative service.” I am the only person who comes to it, and I don’t want to see it go. The creative service means a lot to me.
Although we only have 15 family units on paper, we are looking forward to keeping you busy. Each of our members is hoping to have a 3-hour meeting with our rabbinical or cantorial staff at least once a week so that they can talk about traumatic things happening in their lives, or at least traumatic things that they are pretending are happening in their lives.
The only thing we serve at kiddush is herring because I think it’s delicious. No one else goes anyway.
Also, our Hebrew School has begun an exciting new curriculum based around corporal punishment. We hope you can help us implement this pedagogy.
Behatzlachah,
Catherine
Shalom Erev Rav,
Does anyone have a DVD of the unrated version of American Pie?
I want to show it to my Hebrew School kids.
Shabbat shalom,
Judy
Shalom Erev Rav,
I just got the job at Congregation Beth Falling-Apart in The Middle of Nowhere, New Jersey.
Mazzal tov to myself!
Lee Epstein
Writing for the Times of Israel…
So, this is an unusual blog post because it’s actually a blog post.
I hereby inform you, dear readership, that I have begun writing blog posts for The Times of Israel, and various writings of mine can be found there now… and perhaps this is a thing that will last? (Permanent as the Internet is, isn’t it odd how these trends are temporary? What ever happened to MySpace, Friendster, and AIM?)
Anywho, here are two pieces: an English adaptation of the devar torah I had posted in Hebrew at the last update, and a reflection on praying with Women of the Wall yesterday.
האם אנחנו מוכנים לפגוש את הא-להים במקומות חדשים?
לפני כמה שעות, נתתי את דבר התורה שמופיע להלן, וכאן יכולים לראות את דבר התורה באופן נערך יפה.
ערב טוב.
סיפור אישי שקשור לדיונים הבאים:
באמצעו הֶעָשׂוֹר הראשון של מאה עשרים ואחד, היהדות הקונסרבטיבית האמריקאית עמדה בְּקִצָּהּ של מהפכה הלכתית. ואני לא הייתי מוכן.
בסביבוֹת הרבנים הקונסרבטיביים, נפוצות היו השאלות לגבי הומואים ולסביות ביהדות—האם מותר לתת להם סמיכה? האם מותר לסדר קידושין ביניהם? ועוד. בבית הספר התיכון הקונסרבטיבי שבו לָמדתי כסטודנט, היו שיעורים מוקדשים לנושא זה: למה יהיה מאושר אם נעבור על דברי חז”ל? למה יהיה מאושר אם נעבור על דברי התורה? אבל אני האמנתי שאי אפשר למצוא דרך הלכתית לעבור על פסוקים בעיָתִיִּים. הייתי משוכנע שבכל עוד שאנחנו מקדישים את התורה, אין לשום רב הסַּמְכוּת לומר שמותר לעבור על ויקרא פרק י”ח פסוק כ”ב. ואני ידעתי שכמעט כל היהודים הקונסרבטיביים הצעירים ושהרבה רבנים רצו להרחיב את האפשרויות של הומואים ולסביות בתנועה שלנו—אפילו אם נסתיר את דברי התורה במשך התהליך! הייתי מאוכזב ומתוסכל ועצוב. איך הייתי יכול להזדהות כיהודי הלכתי קונסרבטיבי ולעמוד לפני איזהי החלטה שמתנגדת בפני דבר תורה?
אני לא יודע מתי זה קרה, אבל כבר מזמן התנועה הקונסרבטיבית התאהבה בסיפורו של “תנור של עכנאי.” בקיצור, מתוארת באגדה זו מַחֲלֽוֹקֶת בין רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע. רבי אליעזר בן הורקנוס היה בטוח שהיה טהוֹר התנוּר של עכנאי—איזשהו תנור מיוחד. ורבי יהושע והחכים אמרו שהתנור הוא טמא. אז מה עשה רבי אליעזר? הוא קרא לא-להים וְלַטֶּֽבַע לעזור לו ולהקים נִסִּים שיוכיחו שהוא—שרבי אליעזר—צודק! “אם התנור טָהוֹר כמו שאני אומר,” אומר רבי אליעזר כל פעם, “יהי רצונו רבונו העולם שֶׁאִיקְסְ יקרה!” אז הוא קורא לעץ חרוב שזז כדי לתמוך ברבי אליעזר. ורבי יהושע אומר שאינו מוכיח שום דבר. אז רבי אליעזר קורא לְמַֽיִם שהופכים את כיוון זרמם כדי לתמוך ברבי אליעזר. ורבי יהושע אומר שאינם מוכיחים שום דבר. אז נוטים הקירות של בית המדרש כדי לתמוך ברבי אליעזר. ורבי יהושע אומר שאינם מוכיחים שום דבר. ובסופו דבר, יוצאת בת קול א-לוהי והיא אומרת שרבי אליעזר צודק! אז רבי יהושע מצטט מִסֵּֽפֶר דברים, “לא בשמים היא,” כלומר: הבת קול אינה מוכיחה שום דבר! ועוד המסַפר מצטט מפרשת משפטים, הפרשה שלנו, בהגנת רבי יהושע, “אחרי רבים לְהַטֹּת.”
אבל יש כמה בעיות פה. אני יכול להבין למה הרבנים הזדהרו ולא האמינו בשלושת הנסים הראשונים בעד רבי אליעזר. אולי הם חשבו על הנסים האלה כקיסומים פגניים או מעשי כפירה. הנסים אינם בהכרח “נסים.” במילותֶיהָ החוֹקֶרֶת גילַת חָסָן-רוֹקֶם, בעיני כל תרבות, קל לשלול את אמִיתִיּוּתַם מעשים אל-טבעיים בפִתְגַם “הנסים שלנו, והקיסומים שלהם.” עצים ומים וקירות ששומעים לדברי בן אדם אינם מוטיבים שקורים שוב הרבה במסורת שלנו, אז אינם נסים אלא קיסומים! אבל, בת קול!? בת קול היא בת קול! אי אפשר לומר “את קוֹל הא-להים ששְּׁנֵֽינוּ שומעים הוא קול א-לוהי רק באוזניך, ואינו בת קול בְּאׇזְנַי!”
ולגבי הציטוטים של רבי יהושע, מה נורא הם מקולקלים! “לא בשמים היא” הן מילות שמזכירות לנו שאנחנו יכולים להשתמש במשאבִּים שלנו כדי ללמוד פרטי החוקים, ולא הכל נשאר באיזהו מקום שְׁמִימִי וְסודי. ומה עם הציטוט מהפרשה שלנו, “אחרי רבים להטות?” בוודאי שכתובות המילים האלו בפרשה שלנו, אבל רבי יהושע מדלג על מילה אחת עיקרית: “לא!” “לא-תהיה אחרי-רבים לְרָעֹת ולא-תַעֲנֶה על-רֹב לִנְטֹת אחרי רבים לְהַטֹּת!” אם מותר לדלג על המילה “לא,” הדת שלנו יכולה להיות הפוכה. “תחמוד! תרצח! תגנוב!” וכו’.
אולי אינו ברור למה אני כל כך מתוכסל מהמדרש הזה. לרוב חיי, המדרש הזה עִצְבֵּן אותי. בכל שנת לימודים של בית הספר התיכון הקונסרבטיבי שלי—אם כן אני צודק—מורה שונה לימד את הטקסט הזה בכל שנה ושנה כדי להנהיג שיחה על הִתְקַבְּלוּתַם שינויים בהלכה מפי הרבנים. אבל, אני לא הִסְכַּמְתִּי עם רַבִּי יהושע וחבריו שניגדו לרבי אליעזר. הא-להים עמד בְּצִדּוֹ של רבי אליעזר! אך ההיסטוריה היהודית אמרה, “לא בשמים היא” בזמן שהיה הכל ברור לפניהם.
בהמשך של האגדה, נמצא אליהו הנביא (כרגיל), והוא נשאל מה עשה הקדוש ברוך הוא במשך הַוִּכּֽוּחַ. אליהו אומר שהא-להים “חייך ואמר, ‘נִצְּחֽוּנִי בָּנַי, נִצְּחֽוּנִי בָּנַי!’” לרוב חַיַּי, פירשו מוריי את המילה “נצחוני” כמו “אתם כבשתם אותי” או “אתם ניצחתם, ואני הפסדתי” או “אתם צדקתם, ואני טעיתי!” אבל, הרב דוקטור גורדון טוקר אומר שפירושו השורש נ.צ.ח. בסיפור זה מוכרח להיות “להתקיף.” טוקר מציין שראינו את השורש לפניכן: כְּשֶׁוִּכְּחוּ בבית המדרש וְנָטוּ הקירות בעד דברי רבי אליעזר, צעק עליהם רבי יהושע ואמר, “אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!” וּבְשׇמְעַם את דברי רבי יהושע, הקירות שוב מִזְדַּקְּפִים. לדעת טוקר, “לנצח” בסיפור זה הוא להתקיף ולפגוע. כמו שהתקיפו התלמידים אחד את השני, כך חז”ל התקיפו את ופגעו בנִסֵּי הַטֶּבַע וּבְבַת קוֹל הָא-לֹהִי שירדה משמים כדי לפגוש את בני הא-להים. מה עשו אבותינו בביאתו אבינו שבשמים? הם פגעו בו.
וזהו הסיפור שבו השתמשו בכל דור ודור להוכיח את סמכותם הרבנים—אף על פי שהסמכות כואבת בא-להים ומסתירה את דבריו, ואף על פי שבהמשך הסיפור, סמכותם הרבנים גורמת לנידויו של רבי אליעזר וגורמת לבקשתו של רבי אליעזר שמתגשמת בהריגת הנשיא רבן גמליאל! מבחינה זו, הסמכות הזאת היא סכנה ואינה משמיע את קול הא-להים השמימי.
אז בפני לקח גרוע כזה, לא ראיתי שום הוכחה ששינוי במעמדם של הומואים ולסביות ביהדות קונסרבטיבית יִתְאַפְשֶׁר דרך תהליך א-לוהי. אך, לצערי, אפשר לומר שרבי יהושע וחז”ל כבשו את הא-להים וניצחו, וזהו התהליך ההלכתי ההיסטורי. אבל מה איכפת לי התהליך ההלכתי אם הוא שולל את הקול הא-לוהי? וידעתי מראש שֶׁאֵלֶּה שרצו לְשַׁנּוֹת את מעמדם של הומואים ולסביות ינצחו סוף סוף. אז מה הייתי יכול לעשות? האם באמת הם ינצחו, והיהודים הטקסטיים כמוני יפסידו?
בסוף הקיץ בשנת אלפיים ושבע, נכנסו לְכׇתְלַם בתי מדרש ג’יי טי אס הומואים ולסביות. פגשתי אותם (כמו שפגשתי כל שאר הסטודנטים) וגיליתי שהם היו נחמדים. וכמה ממנם היו רציניים בבחינת ההלכה כמוני, והיו רציניים באהבתם הטקסטים הקדושים שלנו, והיו רציניים בחיים תפילתיים ובשמירת כשרות ובשמירת שבת ובשמירת מצוות וכו’.
בסופו דבר, אני השגתי רעיון ממש מוזר אך חשוב: בפני ההומואים והלסביות הנחמדים שהיכרתי, לא ידעתי אם אכן האמנתי שהא-להים אסר על חַיֵּי הומואים ולסביות. אולי המילים האלו בויקרא נכתבו רק על ידי בני אדם שלא הבינו את הנִּסִּים של הא-ל ושלא הבינו את אנשים יוצאי דופן ושלא ידעו להבחין בין רצון בן אנוש ורצון בת קול. אף על פי שאני מאמין שמקורה התורה היא הא-להים, בבית ספר תיכון האמנתי שהתורה נכתבה מילולית על ידי בני אדם. בספרי תורה עתיקים וּבְכִתְבֵי יד תנ”כיים, יש לנו יותר מדי דוגמאות של שינויים קטנים (ולפעמים גדולים) שאי אפשר לי לחשוב שהא-להים עָרָךְ ישירות את השינויים האלה והתכוון בהם! אני לא זוכר בדיוק מתי, אבל כשלמדתי לתור ראשון, שמעתי את הפרופ’ בן זומר החוקר במחלקת המקרא של ג’יי טי אס, והוא דיבר על השקפתו התיאולוגית הפרטית שלו. הוא מאמין שהתורה היא תגובה אנושית לאירוע שבו צווה הא-להים את בני ישראל להראות את נאמנותם לא-ל בשמירת מצוותיו, אז התורה קשורה למפגש א-לוהי אמיתי, אבל יש רעיוניות שנמצאים בתורה שלנו שאינם יכולים לבוא אלינו מא-ל שגם צדיק וגם רחום. טקסטים שמעודדים במלחמות עם הגויים ועוד דוגמאות שמתנגדות למִסְרָהּ התורה, מסרה רדיפת השלום: טקסטים אלה אינם באים ישירות דרך הא-ל אלא דרך אנוש עתיק קְסֶנוֹפוֹבִּי. ואחרי כמה זמן, אני באתי כבר להסכים איתו. יש מילים בתורה שאינן מהא-להים שבו אני מאמין. ורוב הזמן קשה לדעת מתיי הן מילות הא-ל ומתיי אינן מילות הא-ל. אבל לפעמים אנחנו יכולים לשמוע בת קול שצועקת עלינו לתוך אוזנינו ואומרת, “ניצחוני בני! ניצחוני בני! אתם התקפתם אותי! אתם הרסתם אותי!”
אבל בתוך הכאב של הא-ל, נרגש סיבוכם בני אדם. להטות אחרי הרבים או לא להטות אחרי הרבים? בתחילה, נוטים הקירות של בית המדרש. הם לא נוטים אחרי הרבנים אלא הם נוטים אחרי רב יחיד, ובשמעם את קול הרבנים, הם מזדקפים ולא נוטים אחרי הרבנים הרבים. והתורה היא עץ חיים שמחזיקים בה, אבל אי אפשר לאחוז בחורבן בית המקדש. ולכן, רבי אליעזר הוא היחיד שיכול להבין שאי אפשר להחזיק בעץ חרוב—עץ, שלפי צלילי שְׁמָהּ (“חרוב”), מסמלת את חורבן הדת העתיקה. ולכן קופצת עץ החרוב כדי לומר שצודק רבי אליעזר וטועים הרבנים. אבל הרבנים אינם מבינים שזה נס שתחיה הנגישות לא-להים; בעיניהם, זה סתם קיסום. אז אולי בְּמֵי תורה רבי אליעזר יכול להראות שהזרמים משתנים בתקופה החדשה של הרבנים. אינו ברור אחרי מי להטות בעת החדשה: אחרי הרבים? אחרי רבי אליעזר? אחרי התלמידים? אחרי הרבנים? בית מדרש הוא מקום מסובך. והאופצייה האידיאלית—לשמוע ישירות לדברי בת קול—מסורבת על ידי רובם חז”ל ומאושרת רק על ידי רבי אליעזר.
כמו הרבנים בתקופת רבי אליעזר, אני בשנת אלפיים ושש לא הייתי מוכן למהפכה הלכתית. לא הייתי מוכן להכיר את פני הא-ל ולזהות את צלם הא-להים הנמצאים באיזור רוחני שעליו חז”ל לא ידע: נשמות החברים ההומואים והלסביות שלי. הם היו רציניים כמוני, וכמו רבי אליעזר שהכיר את הנסים יותר טוב מכל שאר אדם בדורו, החברים שלי ההומואים והלסביות הבינו שלפעמים נמצאים בטבע ההפך של מה שמצפים; ולפעמים ההפך הוא ממש יפה. לפעמים אנחנו צריכים להתנצל בפנינו שהאמונות שלנו היו מזוייפות—שאפילו אם נטינו בכיוון אחד אפשר גם להטות מחדש בכיוון אחר או אפילו להזדקף! ולפעמים יסודותיה האמונה נמצאים נהרסים כחורבן, ואי אפשר לדמיין מסורת גְּמִישה בפני החורבן, אבל ידע רבי אליעזר שעץ החרוב, התורה הנהרסת, קופצת וזזה בתקופת הִתְחַדְּשות היהדות. אומרים פעמיים בכל יום “שמע ישראל,” אך לא שמע והֶחֱרִישׁ כְּחֵרֵשׁ רבי יהושע כשהשמיעה הבת קול, ורבי אליעזר היה היחיד שהיה מוכן לשמוע.
מבחינתי, הסיפור של תנורו של עכנאי אינו סיפור שמוכיח את סמכות הרבנים אלא הוא סיפור שמשבח את האינדיבידולאיות של המאמין בנסים מודרניים, והמאמין הבודד, והמאמין בקדושת היוצא דופן שמקודם לא יכולנו להסביר. הסיפור שואל: מתיי נחרבה עץ החיים העתיקה? האם נוכל לשתות מים שזורמים בכיוון חדש? באיזה כיוון מותר להטות? והאם נשמע את הקול של הא-להים כשהוא ידבר איתנו? האם נהיה מוכנים—מוכנים להיות ברכה ולא להשתמש בדת שלנו כחילול השם?
אסיים את דבריי לפניכם באזהרתו וּבִבְרָכָתוֹ של אחד המנהיגים הקודמים של תנועת החסידות, הרב אלימלך מליזענסק. בספר פירושו על התורה, נועם אלימלך, הוא מתרכז במילים “א-להים לא תקַלֵּל” שמופיעות בפרשה שלנו וכך הוא כותב:
נראה לפרש דְּהִנֵּה התורה מלמדת אותנו את הדרך אשר נלך בָּהּ להִנַּצֵּל מן הַדִּינִים שלא ישלטו בָּֽנו—דְּהַֽייְנוּ שצריכים אנחנו להמתיק הדינים שגם הם יסכימו עמנו לרחמים (וחלילה להתגרות עמהם לקַלְּלָם חס ושלום) רק להמתיק אותם. וזה שאמר הכתוב “א-להים לא תקלל,” רוצה לומר “הדינים לא תקלל.” וזהו “זֹבֵֽחַ לא-להים יׇֽחֳרָם בלתי לה’ לבדּוֹ”: פירַשׁ כשתרצה לזבוח הדינים. “יחרם בלתי לה’ לבדו…” “יחרם” הוא לשון “הֶקְדֵשׁ”… וזהו “יחרם לה’ כו’”—פירוש העיקר: להביאם אל הקדושה לה’ לבדו ולהׇפְכָם לְרחמים ממילא.”
עד כאן לשונו נועם אלימלך. אנחנו חייבים לשאול: האם אנחנו מוכנים לומר שאנחנו מוכנים לקרב ולהכניס באופן עמוק אלה שנראים כמו מקללי דינים? והאם בכל זאת התמונה היא מראית עיין מזוייפת? האם הדינים הם דינים אמיתיים? האם הם נסים או סתם קיסומים? האם אנחנו מוכנים להמתיק את הדינים? האם אנחנו מוכנים לשמוע לקול הא-להים שיביא אותנו לשלום? האם אנחנו רבי אליעזר? האם אנחנו רבי יהושע? האם אנחנו נוטים? התשובה היא קרובה ונמצאת בְּלִבֵּֽנוּ. בסופו דבר, לא בשמים היא.
ערב טוב.
If Israel Is Mitzrayim – A Devar Torah
I delivered this Devar Torah (also pasted below, but without much formatting and sans footnotes) at the inaugural Hartman Rabbinic Students Engaging Israel Conference on January 27, 2012.
Shabbat shalom,
About two weeks into settling into Israel, a cab driver asked me what I do.
“סטודנט,” I replied.
Curious to know what I’m studying, he asked me, “מה אתה לומד?”
I broke the news to him that I’m a rabbinical student. “אני לומד להיות רב.”
“Ahhhhh,” he said. “נווה שכטר?”
I was surprised that he guessed correctly. “כן. מכון שכטר.”
“קפלן!” he said.
Not quite understanding, I repeated: “קפלן?”
“כן. קפלן! מרדכי קפלן!”
Not expecting an Israeli cab driver to know about Mordechai Kaplan, I told him there was a connection between Kaplan and the Schechter Institute.
“לפני הרבה שנים,” he said, “אני נסעתי אותו לאיירפורט!” I was astonished. I had no clue that איירפורט was a Hebrew word. More importantly, something in that one cab ride with Mordechai Kaplan somehow moved or changed this cab driver. Otherwise, why would this guy remember this one ride with some American rabbi affiliated with some tiny American movement and even more marginally affiliated with some Israeli movement whose membership comprises less than 1% of the Israeli population? Driving קפלן was somehow an extraordinary experience for this cabbie.
I told the cab driver that I had no idea I was sitting in such a holy cab. But this cabbie definitely knew.
At JTS, I hear a lot about “myth”—that we can appreciate Torah even if none of it is historical or real or even necessary. But, to me, a myth is something I have been fooled into believing, so the language of “myth” doesn’t work for me. My own approach is slightly different: Judaism is an epic poem, and I am eager to live it everyday. The metaphors of poetry are code for reality, and these symbols become the way I articulate real life. In that sense, I want to believe that just about the whole Torah did happen and does resonate with real life. And I’ve gotta get better at understanding the poetry of the Torah: To what do the metaphors allude? How can I interpret these metaphors to uncover the layers of reality beneath each story—beneath each word? I want to become a better reader because Judaism is the most beautiful poem I know.
Yet some things we associate with Judaism are very ugly.
Each month, I pray with Women of the Wall. I’ve been getting the feeling that there is nothing inherently holy about the Kotel. Whatever sanctity it has must come from what we are willing to bring to it. Some days, when all’s quiet on the Western Wall front, I can contemplate the history and holiness of that Wall. Some days, when the Women of the Wall and their allies are called “pigs” and “infidels,” I struggle to see the sacred. Kedushah is never inherent. We must bring kedushah to wherever we want to see it.
So, I believe there is great potential for kedushah in the Land of Israel, and the Land of Israel holds great potential for ways we can concretize the metaphors of a promised land, or of redemption. And I could find meaningful ways to incorporate these same religious concepts spiritually and internally, entirely independent from the existence of the State of Israel. But, the State of Israel’s here now, and a good chunk of the Jewish people has chosen to embody their religious ideas into this land. For me, because it is a physical entity, there is no choice but to work towards an Israel that must embody a vibrant and reputable Judaism.
In my own daily life, the greatest threat I know to Israel is internal: the religious tensions between the binary of secular Israelis and religious Israelis. This wound becomes severely painful when anyone who is neither chiloni nor charedi becomes negligible. Can the Jewish State host a Judaism that is critical, thoughtful, and religious? Or is this a State whose greatest pride in progressive Judaism is driving Mordecai Kaplan to the airport, only to fly him back to the United States—sending liberal Judaism back to Galut where that sort of mishegos belongs? If Jerusalem is Tziyyon, then, to me, it must be metzuyyan, “remarkable” and “noteworthy.” But if the Jerusalem of Tziyyon represents a Judaism devoid of nuance and moderation, that’s not “remarkable,” and we’re not in Tziyyon. We’re in Mitzrayim: a state of mind so צָר—so narrow—that all we feel is צָרוֹת, tzuris, troubles, woes. In Mitzrayim, it can feel too narrow to escape. But in the epic poem of Judaism, our exodus from Mitzrayim is an essential narrative.
Introducing Shemot, they say the Ba’al Shem Tov said:
וְהִנֵּה הָאָדָם הוּא עוֹלָם קָטָן,
Every person is a small universe,
וְיֵשׁ בּוֹ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִצְרָֽיִם.
And within every person, there is a Mosheh, an Aharon, and a Mitzrayim.
You and I are all little universes. In my little universe, Mosheh is not a person named Moses. His name Mosheh, meaning “to draw” or “to pull” renders him the Tanakh’s name for that force in the universe that seduces us towards religion: Divine persuasion, Divine love, or what Rabbi Brad Artson calls “the Divine lure.”
In my little universe, Mosheh is a great force, but sometimes Mosheh doesn’t do the trick. Mosheh is “כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן”—of impeded mouth and impeded tongue. Beautiful and persuasive as the Divine lure may be, when Mosheh is no good, you gotta send in the sibling Aharon. In my little universe, Aharon is an Aron, an ark, a sacred home and decorative covering for the ineffable Mosheh who cannot speak or even be heard or understood by others. Aharon takes the words of Mosheh and embodies them as he dresses them nicely, presenting the words of Mosheh just as any ark or any home to our sacred words should. Without Aharon providing an elegant home for the Divine voice that Moses trembled to replicate authentically, some might have never heard that still, small voice of the Divine Lure, for Mosheh was not a great speaker.
Mitzrayim is easy for me to find in my little universe. I know what tzuris stresses me out. I have to listen carefully to my Mosheh, and, when I don’t hear the Divine voice, sometimes I need to look at nature to remember that God is emanated in the universe in ways other than Mosheh’s words, which, without a little help from Aharon, I can rarely hear. When Mosheh and Aharon work within me and when I let myself listen, I can eventually find myself freed from my Mitzrayim within.
In No’am Elimelekh, the 18th Century Chasidic master Elimelekh of Lizhensk examines the beginning of this week’s Parashah, Bo. One could say it’s chutzpadik for God to tell Mosheh to ask Par’oh to free the Hebrews and then for God to harden Par’oh’s heart over and over. But, No’am Elimelekh says that this is a healthy model for expressing and recognizing God’s greatness. Noam Elimelekh’s take is that the righteous Mosheh confronted the evil Par’oh on a regular basis. Evil people are not persuaded to serve God upon seeing or hearing about God’s wondrous acts. But, if you badger a rasha like Par’oh frequently enough on a regular enough basis, eventually that rasha will have a change of heart—a softening, not a hardening. Additionally, coming by so regularly with his predictable promise of a new act of God for Mitzrayim to witness, Mosheh is drawn ever closer to God; Mosheh—in the heat of his passion for the Divine—has to tell the progeny of his people of God’s wonders.
No’am Elimelekh says that, by engaging with the other, you inform or remind yourself, your kin, and your so-called “enemy” what wonders you see and what good your Divine self brings to the universe. It’s really a win-win for everybody—even when it feels like loss after loss.
About two months ago, a cab driver argued with me over whether liberal Judaism was legitimate. A kippah on his head, this cabbie was familiar with Orthodox life. He explained to me he doesn’t understand all of the laws he follows and doesn’t always like following them, but rules are rules. Yet, a freezing Shabbat devoid of heat is an uncomfortable way for him to spend his day of rest. I told him that it was a bizarre invention of the rabbis when it was determined that how we feel and experience ritual and the lessons we learn from aggadah and Jewish narrative must be completely divorced from the factors that determine our rulings in halakhah. For about 10 minutes, we talked about how difficult it is to balance what we need spiritually and what tradition has asked of us. The conversation was deep and honest, and, when I arrived at my destination, I thanked him for the chat. As I left the cab, he said, in Hebrew, “I don’t know who is right, but may it be that that one day we will know the truth.”
His hope might be Messianic, but, in my opinion, it is only this kind of serious and engaging dialogue that can build a Yerushalayim: a yerushah—an inheritance or heritage—of shalom—of wholeness. But we’re living in an age where Yerushalayim is not just a metaphor for a nice religion. Today, we need to be willing to determine when we live in Mitzrayim, what the words are of our Mosheh, and how our Aharon can articulate these words. We must be prepared for daily confrontations with our Par’oh. It is only through this earnest and honest religious dialogue that we can leave our Mitzrayim and work together to repair a fractured Jewish State, turning it into a wholesome heritage—a yerushalayim. If Israel must embody Judaism, we must strive for Tziyyon, for notability, and for diversity. We must work towards turning the Jewish State into a far more nuanced and articulate Jewish Statement.
Watching Birds At The Kotel
Due to the weather, I’ve been a little under the weather, and this week has been and will be hectic–today being no exception (final exam this morning). All this is to say: I was a few minutes late for and left a little early from Women of the Wall‘s monthly gathering for Rosh Chodesh (the new Jewish month) at the Kotel (the Western Wall).
The Scene
Men praying in the Men’s section specifically with Women of the Wall were few. I only counted one friend of mine and myself.
It was a cold, windy morning with a slight drizzle. This means the weather wasn’t clear enough for the reappearance of the guy who shouted some angry polemics at me last month. Nobody bothered to substitute for him.
I stood fairly close to the mechitzah (partition) that divides the men from the women. I was able to hear the women’s voices just clearly enough to sing along from my side of the Wall.
No one stopped me. I was permitted by all.
Today was the first time I’ve prayed with Women of the Wall without talking to a single police officer or curious onlooker. I felt a greater sense of freedom today than I have ever felt at the Wall.
The Birds
Amidst this quietude and liberty, my friend Sam pointed out to me a whole collective of birds watching over us as we prayed.
Contemplating those birds seated at the top of the Wall before us, my mind immediately turned to all those birds intermittently referenced in the Psalm for Rosh Chodesh (Psalm 104): “Alongside them, the birds of the sky dwell, and amidst the foliage, they give voice;” (verse 12), “thereupon birds nest, and, for the stork, the cypresses are her home” (verse 17).
The Psalm for Rosh Chodesh envelopes the worshiper with flora and fauna from all over the natural world as the human choir joins a choir of birds.
The Dream
Reflecting on the chirping birds above and the officers presiding almost invisibly in the back, I find increasingly profound inspiration in Sam’s musing.
Today, I felt my actions were carefully watched by neither police officers nor other men. I was just there. Praying. With birds.
If anyone other than the Divine needs to watch me in my prayer, and if I need to be aware of their presence, I hope that they won’t always be police officers.
Today was quiet enough to give me hope that maybe one day we won’t need policing at the Wall. Maybe we won’t need to fear there that one Jew will hurt another because of our differences. Maybe the only ones who will come to watch us at the Kotel will be birds.
It might be a Messianic dream, but I don’t think we’re too far away.
After all, wouldn’t that be a real Rosh Chodesh?
Glimpses At My First Protest In Israel
I went last night to the much-covered protest in Beit Shemesh.
Honestly, I’m not much of a protest person. I prefer personal, rational, civil discourse. Nonetheless, without protests and big to-dos, I know it can be almost impossible for a cultural upheaval to take place.
I got to the protest an hour late (bad traffic). But things were only getting started when I got there.
I was pleased to see that speakers came from all sorts of places along the religious spectrum: secular, Reform, Modern Orthodox, and even Ultra-Orthodox.
The message everybody gave was essentially the same: we’re not going to take it anymore. Beit Shemesh cannot be a place where an aberrant Ultra-Orthodox Jew feels at home to drive other Jews out of town. If you spit on one little Israeli girl, then you are spitting on the entire nation.
The mother of Naama Margolese spoke briefly at the rally, and, following her, 8 men spoke and concluded each speech with the lighting of one candle on a Chanukkiyyah that was on the stage.
After these 8 men spoke, we finally heard the voice of a woman again–Opposition Leader Tzipi Livni. But, until she spoke, the crowd was pretty restless. There were many murmurs about haddarat nashim–”the exclusion of women”–coming from the event organizers themselves! Why weren’t the women speaking?
Slowly but surely, the crowd began to shout for “Nashim al habbamah!” (“Women on the stage!”). This chanting went on so long and so loudly that I couldn’t hear most of the final few male speakers. Once Tzipi Livni took stage though, a hush fell over the crowd (and so did a lot of shushing).
In deciding whether or not I wanted to go to the rally at all, I questioned whether or not I could bring anything to the crowd. Fortunately, I did! I brought 3 stickers from the Masorti Movement that looked like this:
It roughly translates into the following:
May no one ever shut your mouth in the name of the Torah! “All the women emerged after her with drum and dance… Miriam called to them, ‘Sing to the Lord!’” Exodus 15
The message is a little long, but pretty empowering.
I gave out one sticker to a little girl who saw me holding these stickers. Passing by me, a middle-aged woman asked me for a sticker too. Envious of her friend with the sticker I distributed, another young girl asked me for the sticker. So did another one, but I was out of stickers!
In the absence of enough stickers, one of the girls held up her sticker, and her friends took out their phones to shoot photos of this sticker that was even cooler than I expected!
Growing up as a Conservative Jew in the United States, I was often told that Israelis have never heard of the Masorti Movement. Yet, I cannot counthow many times I heard the speakers at last night’s rally say that Beit Shemesh–and all of Israel–must be a safe home to secular, Reform, Masorti, Modern Orthodox, and Ultra-Orthodox Jews!
I don’t know how much Israelis know about Masorti Jewish living, but it seemed pretty clear to me that thousands of Israelis actually do know that Masorti Jews exist. And not only that, but those girls thought that Masorti made some cool stickers.
Finally, I must stress that nearly every speaker acknowledged that the Ultra-Orthodox Jews who spit on other Jews, who actively call for the segregation of women from men, and who make Israel look bad are in fact not representative of the entire Ultra-Orthodox Jewish community. Ultra-Orthodoxy should not be equated with tendencies towards hateful actions and attitudes.
I must say that I was impressed by the amount of nuance in the speeches delivered last night. I joined with thousands of people who called for the end of hatred, segregation, and elitism. We all called for diversity and love in a Zionist state.
We asked that the pietists and the atheists live side by side alongside everyone in between, and that none of our beliefs and actions ever lead to the pain of others: that we never spit in the face of our neighbor, the face of our people, and the face of ourselves.
We’re not going to take it.
The Holiday Spirit At the Wall
Today was a great day with Women of the Wall! Very little drama.
Counting Blessings
I didn’t count how many men prayed in the men’s section parallel to the Women today, but it was a good number.
Four girls celebrated their becoming benot mitzvah (Jewish adults) during today’s Torah reading. Their male friends and relatives comprised a good portion of the men I didn’t recognize today.
You might remember that, in my last post, I mentioned how sweet it was that Oren remembered me. Well, maybe I forgot what he looked like, maybe he sweetened up, or maybe he just wasn’t there today.
The police officers were much quieter and more polite than the authorities had been the past two months. Part of that might be because I offered them left over sufganiyyot, Krembo, and cake from a party I had last night.
They declined the offer, but they graciously thanked me.
Very Little Drama
To keep things fun, the screaming guy from two months ago made a reappearance. “Every month, they come here!” he shouted in Hebrew. “Don’t they have anything else to do?” (The answer is: most of “them” are in fact working women, students, or busy mothers of busy homes. These women have other things to do. I’m not sure if this guy does though.)
Anyway, our Mizrachi friend who loves to yell got particularly inspired today and chose to shout out a Hebrew recitation of Psalm 92: A Song for Shabbat. His pronunciation was pretty good, but it was also really loud and annoying. To help things out, he added in his own commentary to the Psalm. (“…like a cedar in Lebanon. Who is Lebanon? The enemies! Our tradition hasn’t changed for thousands of years, but they…” or some similarly terrible homily about Women of the Wall being an abomination. He also asked “Who is the palm tree?” and explained that it was the righteous ultra-Orthodox.)
At a certain point, my tolerance for his random, haphazard insights turned for the worse, and I walked over and asked him to be a little quieter. One of the officers ran up to me and, in a calm voice, asked me to return to praying at my seat (which was right next to the mehitzah–victory!).
But I was not the only person who didn’t dig the screaming dude. There was a moment where nearly all the black hatters within 40 feet of him all turned towards him, staring with unsympathetic faces. These haredim stopped what they were doing (praying) and just waited for him to stop what he was doing (bugging everybody).
He eventually lost his steam and stopped.
I don’t know what political side they were on, but a few clearly Orthodox men later came over to me and asked me, in a non-judgmental tone, who the group was with which I was praying. Before I could give these folks articulate answers, the officers asked them to go back to where they had been praying.
It felt to me like the soldiers were honestly and earnestly looking out today for the Women of the Wall.
Solidarity
At the end of our time at the Wall, I saw an officer in the back I hadn’t noticed earlier before. He looked a bit like Oren. But that didn’t stop me from offering my leftovers. He smiled and laid his hand on my shoulder. He didn’t even say no. He introduced himself; his name was Yossi.
“Ani itkhem,” he said. I am with you. But in the plural. I am with all of you.
The Lowest Hit & The Highest Hope (Women of the Wall Take 2)
In short, today’s service at the Western Wall featured:
- no violent religiosity
- no intentionally obnoxious religiosity (i.e. loud singing today was clearly not directed against Women of the Wall)
- approximately 25 women
- approximately 5 men
- approximately 4 soldiers guarding the mehitzah dividing the women’s and men’s sections of the Western Wall
- one of these soldiers, apparently named Oren, who, upon seeing me today, recognized me from last time, and immediately told me to step away from the “fence” (by which he meant the “mehitzah“) and strongly suggested I go pray with some men who were already praying (I explained though that I wasn’t praying with these guys; Oren didn’t like that…)
- Oren later told his fellow soldiers that, not only did he remember me from last time, but I apparently annoyed him last time, and, last but not least…
- soldier-buddies asked Oren jokingly if he’d like to join me in my singing Hallel with Women of the Wall, and his response was No, but he’d like to hit me.
On one hand, I feel uncomfortable publicizing this. On the other hand, I feel that Oren put himself out there, and my final critical words I want to say about him are the following: as far as I’m concerned, Oren was the biggest problem at the Wall today.
Everything else was pretty nice and quiet, meaningful and inspiring. (Some of the non-Oren soldiers even sang along with Hallel, even though it was led by women, and some of these soldiers were wearing kippot on their heads! Oren wasn’t, by the way.)
When all was said and done, I was late for class, so I caught a cab. Much to my pleasure and surprise, the ride filled me with hope for religious pluralism in the Jewish state.
I told the cab driver he’d be taking me to the Schechter Institute.
I explained to him where it is (Avraham Granot 4) and what it is (a semi-liberal/semi-traditional rabbinical school).
The cab driver was a kippah-bearing man who told me he got up at 5 AM this morning so he could pray and then go to work.
He said he meant no harm but that he had no understanding of why people might deviate from the words of the Sages.
I told him a few reasons people might: that there have been arguments and disagreements throughout history and that there has always been a tension between the spirit and the law in Judaism.
He listened to me very carefully.
He told me of all the strange and challenging things Jews do because we must.
I listened to him very carefully.
I told him I believe in thoughtful change in Judaism.
I said I tremendously respect his way of life, and he said he respected mine.
I said we might both be wrong, or we might both be right.
When I left the cab, he blessed me and said he hopes that we will both find the truth.
Oren, I hope that you will find the truth too.
